יום שבת, 7 באוקטובר 2017

סיכום ראיון עם ד״ר פטרישיה קוגלין

מדי שבוע אסכם, במילותיי שלי, ראיון מצולם עם תיאורטיקן משפיע בגישות עכשוויות.   

מוזמנים להתפלפל, להרהר, לפגוש ולהיפגש בקבוצת הפייסבוק פסיכותרפיה מבוססות ראיות. 

ד״ר פטרישיה קוגלין

הפעם: ד״ר פטרישיה קוגלין, פסיכולוגית קלינית, ממפתחות גישת ISTDP ומחברת הספר ״Lives Transformed״ --- סיכום שיחה אישית על טיפול דינמי אינטנסיבי קצר מועד - שיטת הטיפול המרתקת שפיתח חביב דבנלו:

פטרישיה פותחת בהשבת עטרה ליושנה - פרויד עצמו היה מטפל קצר מועד. הוא היה אקטיבי למדי והטיפול הארוך ביותר שלו נמשך שישה חודשים בלבד !
חביב דבנלו

את חביב דבנלו, כירורג איראני שהגיע להתמחות בבוסטון ועבר ללמוד פסיכיאטריה, פגשה פטרישיה בסדנאת הכשרה שעשה למטפלים. היא נשבתה בעוצמות של השיטה, שהביאה טכניקה יעילה לידע הפסיכונאליטי העמוק.
דבנלו מספר על הרגע בו הוא החליט לפתח טכניקה שונה וקצרת טווח בטיפול הפסיכודינמי: הוא מספר על האנליזה שלו בבוסטון, במהלכה הרגיש שתחושת זעם הולכת ומציפה אותו. הוא אמר על זה משהו לאנליטיקאי שלו,ֿ אך זה רק המהם בתגובה. זה עצבן את דבנלו וזעמו גבר אף יותר, אך שוב האנליטיקאי המהם בהבנה. לדבנלו ממש עף הפיוז... הפעם האנליטיקאי הביט על השעון והפטיר: "נמשיך מחר...״.
לאחר מעשה, דבנלו הבין שהזעם שלו היה ארוע מאוד משמעותי שהתפספס, וחבל: הכל כבר היה מונח על פני השטח. אילו האנליטיקאי היה יותר אקטיבי, ניתן היה לנצל את הרגשות העצמתיים שהתרחשו ב״כאן ועכשיו״ ולעשות בהם שימוש על מנת לעזור לדבנלו כמטופל.
דבנלו היה מאוד אמיץ ופורץ דרך בתחומו. הוא החליט שבניגוד לשיטה הפסיכואנליטית המסורתית, הוא יישב פנים אל פנים מול המטופל ובנוסף הקליט כל שיחה ושיחה בווידאו על מנת להשתמש בתיעוד למחקר ופיתוח השיטה הטיפולית שלו. מבחינתה, ״צפייה בעצמך בקלטת וידאו של מפגש טיפולי היא ההדרכה היעילה ביותר״. אהבתי.
כמו מרשה לינהן ומפתחי פסיכותרפיה אחרים שהחליטו לעשות שינוי מהותי, הוא עבר ביסודיות קלטת אחרי קלטת, מטופל אחר מטופל, השמיט, ערך, הוסיף ותיקן עד שפיתח את מודל ה- ISTDP - בתיאוריה ובמעשה.
הגישה מבוססת על המסע המחקרי של פרנצי ואלכסנדר, שהלכו לבחון את הסוגיה של טיפול קצר מועד לעומת טיפול ארוך. הם הגיעו בזמנו למסקנה שהתובנה אינה מטרת הטיפול, אלא תוצר שלו. המטרה של הטיפול היא חוויה של רגשות אותנטיים במרחב הבטוח שבין המטפל למטופל כשלפניהם האתגר של חוויה רגשית מתקנת.
מבחינת דבנלו, מטפל, גם אם הוא מטפל CBT, חייב להצטייד בבקיאות מעמיקה בטיפול פסיכואנליטי, בתיאוריות פסיכודינמיות מסורתיות ועכשוויות. אוחחח, זאת אינטגרציה!
הרבה ביקורת הוטחה ב-ISTDP בגלל הקונפרונטציות שמעלה המטפל. פטרישיה מבקשת לתקן את הרושם - היא מדגישה את החשיבות של זיהוי ההגנות לפני עימות עם ההגנות, על מנת שהמטופל יוכל להתמודד עם התכנים בצורה יותר פתוחה ללמידה ולשינוי ופחות מעוררת התנגדות.

הרעיון של קונפרונטציה הוא לא עימות של המטפל מול המטופל, אלא עימות של הגנות המטופל מול המציאות. למשל, אם המטופל פוגש רגש קשה או קירבה אינטימית מחרידה והוא מוצא את עצמו פעם אחר פעם בורח או נמנע נוכל לשאול אותו: "האם אתה מאמין שהדבר הזה באמת תורם לך?", בצורה זו אנחנו לא יוצרים אנטגוניזם אלא מתחברים אל החלקים החיוביים באישיות המטופל.

מטפלים בגישה של דבנלו חייבים לעבור את השלב שבו הם זקוקים למטופלים שיחבבו אותם. מטפל שזקוק לחיבת המטופל מונע ממנו למעשה לבטא ולשחזר רגשות רבי עוצמה, כמו כעס. מטפלים שחרדים מרגשות עוצמתיים כמו כעס של המטופל כלפיהם צריכים ללמוד להתמודד עם הרגשות הללו ולא לנסות ולהרגיע אותם מה שלרוב לא תורם למטופל לעבור תהליך משמעותי בטיפול.
הרבה פעמים בסיטואציה של קונפליקט בין אישי מתעוררת חרדה שההתמודדות עמה מאפשרת מגע עם כאב אמיתי, ומשם, בשלב הבא, גם ריפוי. מטפלים שזקוקים לאהדה וחיזוקים של המטופלים פחות מתאימים לעבודה בגישה של דבנלו.
האתגר של טיפול ISTDP הוא לטפל במוקד הפנימי, החיים הפנימיים של המטופל, ופחות במוקדים החיצוניים שלרובנו אין כל כך מה לתרום בהם. העבודה עם המוקד הפנימי כרוכה בהתבוננות וזיהוי של המודל הרב שכבתי של ההגנות, עליו מדבר דבנלו. זה מאוד נכון בעיניי.
מחשבה אישית לקראת סיום: ISTDP מתאימה כשיטת טיפול למטופלים שמתמודדים עם וויסות רגשי שלילי, כלומר, מביאים עמם הגנות שקשורות להימנעות, לבריחה ולהצטמצמות. השיטה פחות מתאימה למתמודדים עם וויסות רגשי חיובי, כלומר לאנשים שסובלים מהתקפי זעם למשל. ויסות רגשי חיובי צריך להיות מוגדר אפוא כקונטראינדיקציה לטיפול ISTDP - השיטה מתאימה לאנשים עם סופר אגו נוקשה ופחות מתאים לאנשים הסובלים מאימפולסיביות (כעס שעולה בפגישה עם מטופל נמנע הוא התקדמות; אותו כעס שעולה בפגישה עם מטופל בורדרליני הוא הגנה).
פטרישיה מסכמת את מחשבותיה לגבי מטפלים שמצליחים להותיר במקצוע שלנו חותם: ה״מאסטרים״, לפי פטרישיה, הם חנונים, צנועים, "אובססיביים", שלא מפסיקים ללמוד, הם עסוקים תמיד בחיפוש דרכים חדשות לקחת את המטופלים ואת התלמידים שלהם למקומות יותר טובים ויותר הישגיים, כך שהתוצאות יביאו להכחדה מוחלטת של ההפרעה או של הקושי.
את ספרה המצוין של פטרישיה, אותו כתבה יחד עם דיוויד מאלאן, קראתי בשקיקה לפני כ-8 שנים, במסגרת קורס עם הפסיכולוג אבישי בן שטרית. מעבר להיותו טקסט מרתק, ניתן להבין דרכו חד וחלק עד כמה טיפול דינמי קצר מועד הוא שיטה מבוססת מחקר.

הראיון עם פטרישיה:
https://www.youtube.com/watch?v=bRunXU8lIJ0

יום שבת, 30 בספטמבר 2017

מה ההבדל בין Jealousy ל- Envy?

מה ההבדל בין Jealousy ל- Envy?

המילה "קנאה" מכילה בתוכה מספר משמעויות אך בשפה העברית קיימת רק מילה אחת המייצגת את כולן. לעומת זאת, באנגלית קיימות 2 מילים המייצגות צדדים ומשמעויות מעט שונות של מילה זו (קנאה): Jealousy ו- Envy.

Jealousy

המילה Jealousy מוגדרת כ"חשש או דאגה מאובדן עמדה או סיטואציה לאדם אחר, במיוחד במערכת יחסים אינטימית". לדוגמה:
  • בן זוג שמקנא לידיד של בת זוגתו.
  • אישה המקנאה בכך שבמשרד של בעלה יש בעיקר נשים.
  • אני מקנאה שאתה מעדיף להסתובב איתה ולא איתי.
כלומר, Jealousy מערבת רצון להחזיק ולשמור על מה ששלך, במיוחד במערכות יחסים. היא מרמזת על תחושת טינה כלפי האדם אשר מאיים על ששלך ומתארת בדרך כלל סוג של יריבות רגשית בין אנשים.

Envy

Envy מוגדרת כ"רצון למשהו שיש לאחר". זוהי קנאה באחר. לדוגמה:
  • אני מקנא ביכולת שלך לשיר.
  • אני מקנא בכך שיש לך עיניים כחולות ויפות.
  • אני מקנא במישהו עשיר ממני.
כך, Envy, אחד משבעת החטאים (The seven deadly sins) בנצרות, יכולה להיות מוגדרת גם כצרות עין או חמדנות לגבי יתרונות, רכוש או יכולות של האחר. אדם שמקנא קנאה מסוג Envy נוטר טינה כלפי אלו שמזלם גדול משלו וכלפי הדברים שיש לאנשים אלו.

אז מה בעצם ההבדל בין Jealousy ל-Envy?

Jealousy קשורה לניסיון להחזיק במה ששלך מתוך חשש שמישהו אחר יגזול אותו ממך, בעוד Envy קשורה לרצון במשהו ששיך למישהו אחר.
למשל, אם יש לכם בן או בת זוג עם הרבה חברים מהמין השני, אתם עשויים לחוש קנאה מסוג Jealousy מתוך חשש שיש להם קשר מיוחד שלכם אין עם בן או בת הזוג שלכם. לעומת זאת, קנאה בבן או בת הזוג של מישהו אחר והרצון שיהיה בן הזוג שלי במקום כי הוא יותר חכם, מושך, איש שיחה נעים וכדומה, הינה דוגמה לקנאה מסוג Envy.
על אף ההבדלים בניהן, לשתי המילים הללו אין קונוטציה חיובית, היות והן מבוססות על חוסר שביעות רצון, מרירות ונטירת טינה כלפי האחר.

  • במקרה של Jealousy, ישנן תחושות שליליות שכאלו כלפי האדם ש"מתקדם" לעבר מערכת היחסים שלכם ומאיים עליה.
  • במקרה של Envy, ישנן תחושות שליליות כלפי אלו הנתפסים בעיני האדם כיותר ברי מזל ממנו.

Google

מה ההבדל בין Jealousy ל- Envy?
Rated 5/5 based on 1 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום ראשון, 3 בספטמבר 2017

מבוא לתרפיית הגשטאלט

תרפיית הגשטאלט היא שיטת תרפיה פנומנולוגית-אקזיסטנציאלית, שהומצאה על ידי פרדריק (פריץ) פרלס ואשתו לאורה, בשנות ה-40 של המאה ה-20. היא מלמדת מטפלים ומטופלים את השיטה הפנומנולוגית למודעות, לפיה תפישות, רגשות ופעולות הם שונים ומובחנים מפרשנות ומגישות קיימות.

Fritz Perls - משגע פילים... 

הסברים ופרשנויות נחשבים לפחות אמינים ביחס למה שנתפש ומורגש באופן ישיר. בתרפיית הגשטאלט, מטופלים ומטפלים מקיימים דיאלוג, כלומר, מתקשרים את נקודות המבט הפנומנולוגיות שלהם. ההבדלים בנקודות המבט הופכים למוקד ההתנסות והדיאלוג המתמשך, כאשר המטרה היא להפוך להיות מודעים למעשיהם, לאופן שבו הם פועלים ואיך הם יכולים להשתנות לטובה, ובו זמנית - ללמוד לקבל ולהעריך את עצמם. מהבחינה הזו, תרפיית הגשטאלט מתמקדת יותר בתהליך של מה שקורה מאשר בתוכן הנידון עצמו. הדגש הוא על מה נעשה, נחשב והורגש באותו הרגע ולא על מה שקרה בפועל, מה שיכל להיות או היה צריך להיות.

נו, מה אתם רואים? 

מושגי מפתח של הגישה

נקודת המבט הפנומנולוגית

פנומנולוגיה היא דיסציפלינה העוזרת לאנשים להניח בצד את צורת החשיבה הישנה שלהם, על מנת שיוכלו להתייחס לאיך הם תופשים ומה הם מרגישים במצב נתון. בניגוד לגישות אחרות שמתייחסות לחוויות של האדם כמשהו מתווך שיש למצוא את "משמעותן האמיתית", הרי שתרפיית הגשטאלט, בהתבססותה על הפנומנולוגיה, מתמקדת בתחושות הסובייקטיביות של האדם כמידע אמיתי וחשוב בפני עצמו, כשהמטרה היא לפתח מודעות ותובנה, כלומר, הבנה ברורה למבנה של הסיטואציה הנבחנת. מודעות ללא בחינה שיטתית אינה מספיקה כדי לפתח תובנה, ולכן ישנו הצורך להתנסות בחקירה פנומנולוגית שמלמדת את המטופל להיות מודע למודעות.

נקודת המבט של תיאוריית השדהֿ

נקדת המבט המדעית בבסיס תרפיית הגשטאלט היא תיאוריית השדה. זוהי שיטה לחקירת כלל השדה שבו האירוע מתרחש. ההנחה היא שהשדה (כלומר האדם בתוך מערך חייו) הוא מכלול שבו כלל החלקים מושפעים ומגיבים זה לזה. מטפלים בשיטה זו מתמקדים ב"כאן" וב"עכשיו" ומתייחסים לאופן שבו הכאן והעכשיו כוללים שאריות מהעבר כמו יציבת גוף, הרגלים ואמונות. גישות השדה הן תיאוריות יותר מאשר ספקולטיביות, פרשניות או מסווגות. הדגש הוא על צפייה, תיאור ומתן הסבר למבנה המדויק של מה שנבחן. בתרפיית הגשטאלט, מידע שאינו ניתן לצפייה ישירה על ידי המטפל נבחן על ידי התמקדות, התנסות ודיווח פנומנולוגיים של המטופל ודיאלוג ביניהם.

נקודת המבט האקזיסטנציאלית

פנומנולוגיים אקזיסטנציאלים מתמקדים בקיום של האנשים, ביחסיהם האחד עם השני, הנאותיהם וסבלם וכדומה, ובאופן שאלה נחווים על ידיהם באופן ישיר. רוב האנשים פועלים בהקשר של מחשבות קונבנציונליות המערפלות או מונעות את הכרת העולם כפי שהוא. כלומר, קיום שאינו מבוסס על האמת של האדם מוביל לתחושות של אימה, אשמה וחרדה. מהבחינה הזו, תרפיית הגשטאלט מספקת דרך לקיום אותנטי ובעל משמעות, המבוסס על מודעות - האדם יכול לבחור ולארגן את קיומו באופן המשמעותי לו, כאשר האדם הוא יצור המתפתח תדיר ותמיד יש לו אופקים ואפשרויות חדשות.

דיאלוג

דיאלוג מתבסס על לחוות את האדם האחר כפי שהוא באמת, תוך שיתוף של מודעות פנומנולוגית. המטפל מעודד את המטופל לעשות זאת דרך אותנטיות ואחריות, כאשר מערכת היחסים בין המטפל למטופל היא ההיבט החשוב ביותר בפסיכותרפיה. המטפל עובד דרך דיאלוג ולא דרך הפעלת מניפולציה על המטופל במטרה להגיע למטרה תרפויטית כלשהי. כאשר מניפולציה מופעלת, המטופל אינו יכול לשלוט בצמיחתו האישית.
ההנחה היא כי מערכת יחסים צומחת מתוך מגעים בין אנשים ודרך מגע, אנשים צומחים ומפתחים זהויות. מגע הוא החוויה של הגבולות בין ה"אני" ל"לא-אני". הוא החוויה של  קשרים עם הלא-אני בזמן שמתחזקים זהות עצמית המובחנת מאלה שאינם אני. לפיכך המטפל מפעיל רגשות של דאגה ישירה, חמימות, קבלה ואחריות עצמית. באופן זה תרפיית הגשטאלט גם עוזרת למטופלים לפתח תמיכה עצמית למגע רצוי או להימנעות ממנו. תמיכה משמעה כל מה מה שמאפשר מגע עם אחרים או הימנעות ממנו: גוף, אנרגיה, נשימה, מידע, דאגה, שפה וכדומה. כך למשל, התרגשות הנלווית למגעים עם אדם אהוב דורשת תמיכה של כלל מערכות הגוף, למשל נשימה נכונה.

בתרפיית הגשטאלט, לדיאלוג יש ארבעה מאפיינים:

1) הכללה - היכולת לשים את העצמי באופן מלא בתוך החוויה עם האחר מבלי לשפוט, לנתח או לפרש, כאשר בו זמנית שומרים על עצמי המובחן מהאחר. כך הכללה יוצרת סביבה בטוחה לעבודה פנומנולוגית, ועל ידי תקשורת המנסה להבין את חווית המטופל, ניתן לחדד את מודעותו.
2) נוכחות - המטפל מבטא את עצמו בפני המטופל לגבי תצפיותיו, העדפותיו, רגשותיו, מחשבותיו וחוויותיו האישיות (נוכחות) וכך הוא משתף את נקודת מבטו על ידי עיצוב צורת דיווח פנומנולוגית המסייעת למטופל ללמוד בנוגע למתן אמון ושימוש בחוויות מיידיות כדי להעלות מודעות.
3) מחויבות לדיאלוג - מגע הוא מה שקורה בין אנשים כתוצאה מהאינטראקציה ביניהם. המטפל מתמסר לתהליך הבינאישי הזה וכך מתאפשר מגע אמיתי ולא מניפולציה.
4) דיאלוג הוא נחיה - דיאלוג הוא משהו שנעשה ולא מדברים עליו. הוא נחיה, כלומר הוא מתרחש באופן מיידי דרך עשיה. אופן הדיאלוג יכול להיות דרך ריקוד, שירה, מילים או כל צורה אחרת המבטאת את האנרגיות בין המשתתפים. הוא לא חייב להתרחש דרך ביטויים ורבליים.

תרפיית הגשטאלט שונה משיטות אחרות, כגון שיטת השינוי ההתנהגותי או הפסיכואנליזה. בשיטת השינוי ההתנהגותי, התנהגות המטופל עוברת שינוי ישיר באמצעות מניפולציות מצד המטפל. בפסיכואנליזה, ההנחה היא כי ההתנהגות נקבעת על ידי מוטיבציות לא מודעות המתגלמות ביחסים בין המטפל למטופל. על ידי ניתוח הפניית הרגשות הבלתי-מודעת (העברה) של המטופל למטפל, ההדחקה מוסרת, התת-מודע הופך להיות מודע ודרך דיבור ניתן למצוא את מקור ההפרעה הנפשית. בתרפיית הגשטאלט המטופל לומד להשתמש בכלל חושיו הפנימיים והחיצוניים על מנת שהוא יוכל להיות אחראי לעצמו. תרפיית הגשטאלט עוזרת למטופל לשלוט על המצב באמצעות מודעות הנלמדת דרך ההתנסות בכאן ובעכשיו, וההבנה מתרחשת באמצעות הנוכחות האקטיבית והמרפאת של המטפל, ביחד עם המטופל, ביחסים המבוססים על מגע וקשר אמיתי, תוך הבנת הגבולות ביניהם.

מטרת תרפיית הגשטאלט

בשיטה זו, המטרה היחידה היא מודעות הן בתחום ספציפי והן בנוגע להרגלים אוטומטים. במקרה הראשון מדובר במודעות כתוכן ובמקרה השני מדובר על מודעות כתהליך. בשניהם המודעות הולכת ומתפתחת ככל שהטיפול ממשיך. מודעות כוללת הכרת הסביבה, האחריות לבחירות, הכרה-עצמית, קבלה עצמית והיכולת ליצור מגע עם אחרים.
מטופלים חדשים מגיעים לרוב עם התעניינות לגבי פתירת בעיות. בתרפיית הגשטאלט מוקד העניין הוא כיצד מטופלים תומכים בעצמם בעת פתירת בעיות, וחיזוק מימד זה אצלם. ככל שהטיפול ממשיך, המטופל והמטפל מפנים יותר תשומת לב לסוגיות אישיותיות כלליות. לקראת סוף התהליך הטיפולי המוצלח, המטופל מפנה את רוב מרצו ומסוגל לשלב פתירת בעיות, מאפייני אופי וסוגיות הקשורות ליחסים עם המטפל, יחד עם אמצעים לוויסות מודעותו.
רוב האנשים הפונים לטיפול טוענים שהם שואפים לשנות את התנהגותם, אך בפועל הם רוצים הקלה מתחושות של חוסר נוחות עצמית. חרדה, דכאון והפרעות אחרות הן תולדה של דחיית העצמי, התנכרות למימדים חשובים של העצמי והונאה-עצמית, לפיכך תרפיית הגשטאלט מתאימה לאלה הרוצים להכיר את עצמם לעומק, לעבוד על מודעותם העצמית ולדעת להתפתח באמצעות תהליך זה. המטפל בשיטת הגשטאלט מסייע למטופל להבין את ההבדל בין לא-יכול ללא-רוצה ולהכיר את החסמים הפנימיים, כמו חוויות עבר, חרדות, בושה וכדומה, כאשר העבודה לפיתוח המודעות היא משותפת. בשיטה זו אין "צריך להיות", אין להתאים את המטופל לאידיאל מסוים של בריאות, אלא הדגש הוא על עצמאות ויכולת בחירה הנאמנים לאותנטיות של האדם.

איך מתבצע הטיפול?

תרפיית הגשטאלט היא יותר צורה של חקירה מאשר שינוי התנהגותי ישיר. המטרה היא צמיחה ועצמאות דרך הגברת מודעות. במקום שמירה על מרחק ופרשנות, המטפל בשיטה זו פוגש את המטופל ומדריך עבודת מודעות אקטיבית. הגישה הטיפולית היא אופקית, המטופל והמטפל שווים בתוך המפגש. הנוכחות האקטיבית של המטפל היא מלאת חיים ורגש, כנה וישירה. מטופלים יכולים לראות ולשמוע את מה שהם חווים, ומה המטפל רואה, מרגיש ואיך הוא כאדם. הצמיחה מתרחשת בעקבות מגע אמיתי בין אנשים אמיתיים. המטופל לומד איך הוא נראה בעיני האחר והאופן שבו תהליך מודעותו הוא מוגבל, לא דרך דיבור על בעיותיו, אלא באמצעות האופן שבו הוא והמטפל מתקשרים האחד עם השני. המיקוד נע בין הכללות פשוטות או אמפאתיה לבין תרגולים העולים מהחוויה הפנומנולוגית של המטפל, בהימצאו עם המטופל.
הגישה הכללית היא להמשיך לבחון את ההתנסות גם לאחר סיום הטיפול ובמצבים בהם המטפל אינו נמצא. הפגישה הטיפולית לרוב מסתיימת בצורה פתוחה, בה המטופל יוצא עם משימות או עם מחשבות להמשך. מדובר בטיפול עוצמתי שמותיר את המטופל להמשיך ולהתבשל בתהליך של השינוי שנוצר בתוכו גם בסיום הפגישה, כאשר המוקד הוא על העצמאות שלו בפיתוח המודעות. המטפל נמנע מלהגיש לו תהליך מרפא שלם ומושלם.
פסיכותרפיה מוצלחת היא זו שהצליחה להשיג אינטגרציה, שילוב של כל התפקודים ההכרחיים לאדם: רעיונותיו, רגשותיו ופעולותיו. כל נסיון לדחות אחד ממימדים אלה יותיר אותו מנוכר לעצמו ויפגע בהוליסטיות שלו כאדם. המשימה היא, אם כן, לגרום למטופל להיות מודע לחלקים אליהם היה מנוכר בעבר, להכיר אותם ולהטמיע אותם בתוכו.
כאשר אדם מנסה להשתנות בכוח תוך התנכרות לעצמו כך הוא נשאר אותו הדבר. הרעיון הוא שרק מודעות לאותנטיות של המטופל, תוך קבלה אמיתית של המטפל, תאפשר לראשון לצמוח ולהגביר את מודעותו. המודעות הזו היא השינוי שיגיע באופן טבעי מתוך הטיפול.

למי מתאימה תרפיית הגשטאלט?

שיטה תרפויטית זו נמצאה כמתאימה וכיעילה במיוחד לכל מיני אנשים שתפקודם הלא-עקבי או המוגבל הוא כתוצאה ישירה מהגבלות פנימיות. כלומר אנשים שפיתחו הפרעות כגון חרדות ופוביות, דכאון על סוגיו, פרפקציוניזם וכל סממן אחר שמעיד על התנכרות עצמית שמעוררת בהם תחושה של סבל וחוסר יכולת למצות וליהנות מהחיים. 


מקור:
http://www.gestalt.org/yontef.htm

Google

תרפיית הגשטאלט
Rated 5/5 based on 1 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שלישי, 29 באוגוסט 2017

מיכל טנא ז״ל, פסיכולוגית קלינית

מיכל טנא, פסיכולוגית קלינית

את מיכל פגשתי מספר פעמים בפורום מקצועי של פסיכולוגים שהנחיתי.


כך מיכל כותבת בפוסט קסום שהעלתה בעקבות אחד המפגשים הקבוצתיים ב- 31.3.2016.
לי העלה הפוסט אסוציאציה לעמיחי:


לפני כמה ימים קרתה לי חוויה הזויה.
בקולגה שלי נכנסה רוח שטות, והוא התחיל לדבר באימרות שפר.
הוא אמר: ״אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?״
והוא אמר: ״טובה ציפור אחת ביד משתי ציפורים על העץ״
והוא אמר: ״איזהו עשיר? השמח בחלקו״
והוא המשיך ככה, במין מחול מטורף של מילים.
כולם מסביב הרימו גבה, וגיחכו, וצחקו.

בהתחלה גם אני צחקתי, ואפילו הוספתי כמה משפטים חכמים שהכרתי.
אמרתי: ״בפוליטיקה, כמו במתמטיקה, האחד שואב כוח ממספר האפסים שמאחוריו״
ואמרתי: ״לא כל הנוצץ זהב״
ואמרתי: ״במקום שבו השמש שוקעת, אנשים קטנים מטילים צל גדול״.

אבל אחר כך פתאום זה הפסיק להצחיק. זה היה אפילו קצת עצוב. וחשבתי לעצמי: אם רק היה לנו משפט אחד חכם כזה, מן נוסחת קסם, שתגרום לנו ברגע אחד להבין את עצמנו, ותפתור לנו את כל הבעיות, ותסדר לנו את החיים. זה היה יכול להיות נחמד, לא? לו רק החיים היו כאלה פשוטים...




היא נכנסה ללבי לתמיד.




הפוסט הועלה במקור כאן (בתפוצה ציבורית):

https://plus.google.com/+%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%9C%D7%98%D7%A0%D7%90/posts/88AehbxgLu6



יום רביעי, 23 באוגוסט 2017

אישיות ״הטריאדה האפלה״

האישיות בעלת ״השילוש האפל״

הטריאדה האפלה של הנפש

חקר האישיות מתייחס לשלוש נטיות אישיותיות עיקריות שמהן נגזרות התנהגויות "קשות לעיכול" במיוחד עבור הסביבה הקרובה. צריך לזכור שכל אחת מהן בנפרד היא אתגר אישיותי ייחודי. קל וחומר כאשר מדובר על שילוב בין כל השלוש:
  • נרקיסיזם - גרנדיוזיות, גאוותנות, חיפוש מתמשך של הערצה מהסביבה
  • מקיאווליזם - ניצול מתמשך של האחר, מניפולציות, הטרדה נפשית ותפעול רגשי שיטתי
  • פסיכופטיות - חוסר רגישות קיצוני (בין יתר המאפיינים האחרים של הפסיכופט)
מחקרים הראו, ששהייה ממושכת עם אנשים עם שילוב כזה של תכונות יכולה לפגוע בבריאות הנפשית של מי שנמצא במחיצתם. חוקרים של אותו "שילוש אפל", מצאו שהאפקט של שלוש התכונות ביחד נמצאות במתאם עם התנהגות מינית מניפולטיבית ועם דימוי עצמי לא יציב.

איך לזהות את אנשי השילוש האפל?

החוקרים Peter Jonason  ו-Gregory Webster פיתחו בשנת 2010 שאלון ספציפי המורכב מ-12 שאלות, שכונה בציניות ״12 המזוהמות״, לציון תריסר פריטיו.  נבדקים שעונים על מרבית השאלות בחיוב נמצאו בסבירות גבוהה לשלב באישיותם את שלוש התכונות.
בין הפריטים הבולטים נמצאים:
"אני נוטה לנצל אחרים כדי להשיג את מטרותיי"
"אין לי חרטה על מעשים שפוגעים באחר"
"מוסר לא מעניין אותי"
"אני מצפה לקבל יחס מיוחד מאחרים"
כאשר שאלו אנשים, אילו מהתכונות של האחר הן הפוגעניות ביותר מצאו שמקיאווליזם וחוסר רגישות בלטו במיוחד ואילו נרקיסיזם נתפס אצל רבים כתכונה רצויה, או לכל הפחות כזו שיש בה גם צדדים חיוביים.
החוקרים מצאו גם שכל שלוש התכונות נתפסו כפוגעניות בעיקר כאשר האדם המדרג נפגע מהן אישית. כאשר הפגיעה כוונה כלפי צד שלישי, התכונה דורגה בדרך כלל כפחות פוגעת.
לא כדאי להתייחס לשילוב בין שלוש התכונות הללו כאבחנה קלינית של פסיכופט: פסיכופטים, המסוגלים להיות אכזריים לזולת בחוסר רגישות בולטת ואף תוך הנאה סדיסטית, מאופיינים בתכונות והתנהגויות רבות נוספות שרובן אינן באות לידי ביטוי מלא בשאלון של 12 פריטים.
המסקנה החשובה מכל זה היא שיש דרך פשוטה לדעת האם התנהגות של אדם מסוים צריכה להדליק לנו "נורה אדומה" ולהוות סימן אזהרה להתרחק ממנו. השילוב הקטלני של היכולת לנצל אנשים, להביא אחרים להעריץ אותם וכל זאת ללא קשר רגשי אמיתי, מפילה בפח גם את הקרבנות הרציונליים ביותר.


מהי אישיות פרוורטית? <



Google
הטריאדה האפלה
Rated 5/5 based on 1 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

התנהגויות מפריעות לטיפול (TIBs) ב- DBT

לאן הלכת אהובתי?

על ״התנהגות מפריעה לטיפול״ 

Therapy interfering behavior ב-DBT 

או: 

איך הפכו ההעברה וההעברה הנגדית 

לבעיות שמפריעות לטיפול להצליח


כמו רבים מהקוראים של הטקסט הזה, התחנכתי כמטפל וכמטופל על ברכי הגישה הפסיכודינמית.
המושגים הללו, העברה והעברה נגדית, הפכו ללחם חוקי - מה מרגיש המטופל כלפי המטפל וכיצד הוא מושפע מהתנסויות העבר עם דמויות סמכות בעברו. וגם, מה מרגיש המטפל כלפי המטופל, כחומר חיוני ממנו ניתן ללמוד על דפוסי קשר לא מודעים בחיי המטופל.

פרויד והמבט היודע

מתוך הקליידוסקופ של יחסי ההעברה מתעוררים לחיים מושגים אנליטיים כמו התנגדות, רגרסיה, אנאקטמנט ואפילו רוורי (reverie), אותם חומרים שעולים בהזייתו ובדמיונו של מי מהמעורבים בתהליך הטיפולי, והפרשנות שלהם בהקשר האנליטי.

התרגלתי ליופי הזה, למדתי את שפת הפירוש ואת קסמה, התענגתי על היצירתיות העצומה שיש בה כדי להסביר התנהגויות אנושיות בטיפול ולפעמים בלעדיו.

בשלב מסוים הספקות לגבי ההמשגות האנליטיות הולכים ונעלמים. הם הופכים מרעיונות תיאורטיים גאוניים למציאות מבנית פיזיקלית. אפשר לדבר על העברה ועל העברה נגדית במושגים של אנרגיה קינטית מעולם הפיזיקה, כפי שמדברים על תהליכי אידוי. עיבוי בחלימה ועיבוי נוזלים - חד הם.

ואז הגיעה מרשה... 


מרשה לינהן איננה פסיכולוגית קלינית, היא לא חונכה כפסיכותרפיסטית (ודאי לא דינמית) ומי
 ששמע אותה מכיר את הנימה הקבועה של ההתרסה כלפי מושגים קליניים שאינם מבוססי ראיות, כשהמשקפיים מורכנים עד מורד אפה ומבטה ננעץ בדובר בסקפטיות, אולי אפילו במידה של חוסר כבוד (בסגנון תקשורת irreverence - אותו אימצה כטכניקה טיפולית ב-DBT).

אין לה הערכה רבה, לדבריה, כלפי גישות טיפוליות שלא עמדו במבחן המחקר.

זכיתי ללמוד ממנה, וכל מה שחשבתי שידעתי על הלא מודע ביחסי מטפל-מטופל התערער.  ׳אמיתות׳ נמסו בין ידיי, מפרפרות בתוכן כמו בגידה, פותחות בתוכי חופש תובעני שרואה עובדות עבר כאמנות ואמנות כתחביב, לא כמקצוע.
זכיתי לשאול שאלות שאתגרו את האקסיומות של כור מחצבתי. פגשתי מטפלים שחשים מחויבות עמוקה, מרתיעה וכנה להעניק למטופליהם אך ורק טיפול שעובד. כאלה שחותמים על אמירה נועזת ומתכוונים לכל מילה: ״אין מטופל שלא מצליח - יש מטפל או שיטה שנכשלים וצריכים להשתפר״.


לינהן התמודדה כנערה עם שפע בעיות ויסות רגשי ופגשה מקרוב את חוסר האונים של המערכת הטיפולית האנליטית בניסיונות העקרים לסייע לה ״להחלים״. בשנות ה-20 לחייה החליטה לחקור את הבורדרליין ולהפוך כל אבן עד שתמצא את התשובות ל״חיים שראוי לחיותם״ והיא ממשיכה לעשות זאת עד היום, בגיל 73 ובשיא המרץ,  במעבדתה שבאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל.



מרשה והמבט הסקפטי

מהי התנהגות מפריעה לטיפול? 

התנהגות מפריעה לטיפול, או TIBs Therapy interfering behavior, היא כל התנהגות שמתרחשת בתוך ה-setting הטיפולי ב-DBT, העומדת בדרך ומפריעה בהשגת המטרות הטיפוליות. ישנן התנהגויות TIBs שמתיישבות מצוין עם האינטואציה שלנו, כמו היעדרות ממפגשים קבוצתיים ואישיים, איחורים קבועים, המנעות מהכנת שיעורי הבית, ענייני תשלומים. כל אלה ברורים וייזכו להסכמה אצל כל פסיכותרפיסט, יועץ או מאמן.



מכאן נהיה לי יותר קשה לעיכול. הבנת הרעיון של ״התנהגויות מפריעות לטיפול״ עוררה בי יותר ויותר התנגדות:
כל מה שאינו עוזר לנו להתקדם לעבר המטרה שהגדרנו, בעצם מפריע לנו להגיע אליה. 
למשל, לפי טיפול דיאלקטי התנהגותי, כאשר מטופל גועה בבכי במהלך פגישה, זו התנהגות מפריעה.

סליחה?

הרי למדנו אצל פרויד שבכי יכול לסמן שחרור רגשי שאפשר לבטא בטיפול נפשי. ולא עצרנו שם. גם פרויד וגם ממשיכיו התייחסו לבכי כתופעה שניתן לפרש גם כהתנגדות בטיפול. יכולנו לראות בה התנהגות הגנתית שמסתירה רגשות מורכבים יותר, אבל אף אחד לא התייחס אליה כהתנהגות שצריך להזיז, סבך ענפים מיותר שעומד בדרכם של המטפל והמטופל, כזה שצריך להשקיע אנרגיה כדי להסירו.

C. Alec Pollard, Ph.D,
Saint Louis University & Saint Louis Behavioral Medicine Institute


מרשה הרחיקה לכת עם השינוי: בעוד שבחלוף השנים התיאוריה הפסיכואנליטית העניקה יותר ויותר חשיבות לתכנים הלא מודעים בדיאדה שבין מטפל למטופל (בגישה ההתייחסותית למשל), כך בלטה אף יותר ההדגשה של לינהן על טיפול בהתנהגויות TIBs.
היא מיקמה את ה״חיסול״ הישיר של ההתנהגויות המפריעות ברמת החשיבות השניה בהיררכיית הטיפול, מייד אחרי התמודדות עם התנהגויות מסכנות חיים. במילים אחרות, DBT מוודא קודם שהמטופל נשאר בחיים ורגע אחר כך מסיר את ״הרעש״ המיותר שהצטבר במרחב שבין מטפל למטופל.

ויחד עם זאת, באופן דיאלקטי ובלי שום סתירה, DBT הוא בעיניי טיפול התייחסותי, הוא טיפול התנהגותי רדיקלי ועם זאת התייחסותי, ממש כמו סטיב מיטשל ולואיס ארון.

הנה מרשה תסביר:


בסרטון וידאו על טיפול, בו צפינו באחת ההכשרות באוניברסיטת קולומביה, רואים את מרשה מנחה קבוצת מיומנויות DBT. סביב שולחן יושבים 6 משתתפים ומשתתפות, כולם מתמודדים עם הפרעת אישיות גבולית. מרשה מתיישבת ופותחת את הפגישה בהודעה:

״אני מצטערת לבשר שרות התאבדה בין הפגישות הקבוצתיות...״

תדהמה בחדר. אחת המשתתפות פורצת בבכי ויוצאת בריצה מהחדר, כשאחריה המנחה השני. משתתף שני ממאן להאמין. שלישית חופנת ראשה בין ידיה.

הנקודה היא שבתוך 10 דקות בדיוק (ספרתי), הקבוצה חוזרת ללמוד מיומנויות DBT. ולא רק זה, מרשה משתמשת בארוע הטראומטי כדי לברר אילו מיומנויות DBT יוכלו לשרת את המשתתפים במצב כזה. 
לפני עשור עמדתי בסיטואציה זהה מול קבוצה דינמית שמשתתפת שלה התאבדה: שמרנו לה כסא ריק לשנה, נפרדנו והתאבלנו לאורך חודשים רבים ובהדרכה שהלכתי אליה הובנה הנשירה של חלק מהמשתתפים כשחזור של אובדן טראומטי. 

יש הבדל. 

מורכבות היחסים, הדינמיקה, השחזור,  כל אלה הפכו למכשול בדרך לעבודה הטיפולית, בעוד שאצל האנליטיקאים הם העבודה הטיפולית בכבודה ובעצמה.

צריך להיות מדויק כדי לטפל ב״התנהגויות מפריעות לטיפול״


רגע רגע, זה לא נגמר כאן. יחסים בין מטפל למטופל לא עברו באמת רדוקציה, אלא הונחו בצד מטעמים מעשיים אופרציונליים של DBT.

כדי לזהות TIBs המטפל חייב להיות במודעות גבוהה מאוד לעצמו ולמטופל.

אם, נניח, המטופל מאוכזב מהמטפל, אנחנו יודעים כבר להגיד שזו התנהגות מפריעה.
למה היא מפריעה? כי התהליך נתקע.
ֿאי אפשר במצב כזה להתקדם בתרגול מיומנויות או לצייר על הלוח ׳ניתוח שרשרת׳, כי המטופל זועם והמטפל מרגיש היטב את הזעם.
הדיביטיסט המיומן נדרש לעצור כאן mindfuly, לתקף את רגשות הכעס של המטופל, להתמודד עם התגובות שתעלינה ולנטרל כך את ההתנהגות המפריעה בדרך להמשך העבודה לפי ההיררכיה הטיפולית.

טיפול התנהגותי לא עושה לנו חיים קלים. 

הוא אינו פוטר אותנו מההתמודדות המורכבת, לעיתים האמיצה, עם רגשות בלתי נסבלים ביחסים טיפוליים.

מי שסבור (כפי שסברתי אני) שטיפול התנהגותי הוא מרחב טכני להקניית מיומנויות מפספס את האומנות הטיפולית . 

ממש כמו טיפול אנליטי, טיפול התנהגותי עמוס ברגש, בכמיהה, במשאלות רגשיות לתיקון.

ההבדל המרכזי הוא שטיפול התנהגותי דורש מאיתנו לזהות כל פעם מחדש את הניצוץ הטרנספרנסיאלי, להניחו בעדינות לצידנו (במקום לחזקו), לתקף את המאוויים והעוצמות הרגשיות ביחסי ההעברה ולפנות את השטח לעבודה ההתנהגותית שמשנה חיים. 

האדם שמחזיק את שני קצוות הדיאלקטיקה, האדם הנכון שהייתי ממליץ שתפגשו בנקודה זו של הפוסט הוא פרופ׳ צ׳ארלס סוונסון. לאחר שהודרך 30 שנה אצל גדול הפסיכואנליטיקאים בצפון אמריקה בדורנו, פרופ׳ אוטו קרנברג, הוא פגש את מרשה ומצא את ייעודו ב-DBT.
הספר החדש שלו הוא אחד היהלומים האינטגרטיביים המשובחים שקראתי בתחום שלנו. תענוג לצטט מתוכו בהכשרות ובהדרכות על DBT:

DBT-Principles-in-Action/Charles-Swenson
התנסו  בתרגול דיביטיסטי של תיקוף עצמי (Self-Validation)



המחשבות שהולידו את הפוסט:

1. בהשראת מאמרה של ד״ר ניצה ירום, מתוך הבלוג שלה ב״פסיכולוגיה עברית״.

2. בהשראת שלומי שבן, בשירו ״תרגיל בהתעוררות״:




תרגיל בהתעוררות
שלומי שבן וחוה אלברשטיין 
מילים ולחן: שלומי שבן

לאן הלכת אהובתי?
אני ממש לידך
איפה האמא, האמא שלי?
אתה מזמן לבדך
מה עם השמש הטוב והרך?
שקע כמו שזרח
אם כך ספרי לי, ספרי לי אם כך
הכל סופר ונשמר תויק ודווח.

אני שומע שוב פרשים
אינך שומע דבר
וריח מר עולה מן הרעשים
והוא ילך ויגבר
מדוע קר לי, קר לי כל כך?
זה לא מאד מסובך
את מוכרה לי אבל רחוקה
אתה ליד עצמך
אני ממש לידך

אם זהו רק תרגיל
זה אכן תרגיל מוצלח
השמיים צבועים וניל
האופק מפויח
הכל חוזר אדום יותר
מן השוחות ובצריחים
אמרי, האם אנחנו מנצחים?
מתי בדיוק כל זה מתרחש?
בזמן שכתבתם שירים
ומה איתם, אם כבר מדברים?
נותרו למי שזוכרים
אם כך בעצם דבר לא קרה
אם כך הכול כשורה
תמיד היית עשוי לפשרה
אתה שובר את ליבי, אני ממש לידך

אם זהו רק תרגיל זה אכן תרגיל מוצלח
השמיים צבועים וניל
האופק מפויח
הכל חוזר אדום יותר באלונקות ובפרחים
אמרי האם? אמרי האם?

לאורך הגדה שועל ותיק ילל
מפקדים גלויי- מגף נפלו להתפלל
הרוח האילם הלם
ילדה חמקה מן המסגד
החושך התאסף ולא ירד.



Google

התנהגויות מפריעות לטיפול (TIBs) בטיפול DBT
Rated 5/5 based on 6 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

לא לעשן - לא לירוק - לא לפצח גרעינים

הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD) מתאפיינת, בין השאר, בנוכחותן המתמדת של מחשבות ודחפים לא רצויים, המעוררים מידה ניכרת של חרדה ואשמה. בין הנפוצות ביותר היא החרדה מפני אובדן שליטה, ופעולה דחפית על בסיס המחשבות/דחפים הללו.

סוג זה של מחשבות ודחפים לרוב עוסקים בנושאים הנחשבים לטאבו מבחינה מוסרית או חברתית. למשל, ישנם אנשים הנושאים חשש מתמיד מכך שהם עשויים לצעוק או לקלל בציבור.
החשש הזה עשוי להיות כה משתק, שאותו אדם עשוי להימנע משהות במרחבים ציבוריים רק כדי להימנע מן האפשרות שהוא יפעל על פי הדחפים הללו. מעבר לכך, עצם קיומם של המחשבות והדחפים הללו מעורר מצוקה ואשמה רבה. אנשים עשויים אף להתבלבל ולהסיק שנוכחותן המתמדת מעידה ככל הנראה על רצון אמיתי לממשן. חשוב לציין שלא כך המצב, ועמדה זאת ככל הנראה נובעת מחוסר הוודאות והספק הרבים שהם מאפיין נוסף של OCD.
אחת מהשיטות היעילות ביותר לטיפול ב-OCD היא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ומומלץ לפנות לאיש מקצוע המוכשר בשיטה זו. טרם הפגישה עם איש המקצוע, ישנם מספר צעדים בהם ניתן לנקוט על מנת להתמודד באופן טוב יותר עם תסמיני ה-OCD.
ההתנהגות ההמנעותית המאפיינת OCD למעשה מחזקת ומעצימה את אחיזתן של המחשבות והחרדות בחוויית המציאות. מומלץ להשתדל לוותר על כל ניסיון המנעותי הקשור בפחדים ובחרדות מאובדן שליטה, לאמץ את הפגיעות הזו, ולנסות לחפש דווקא את אותן סיטואציות המעוררות את תחושות הפחד והחרדה (תהליך של חשיפה). התנהגויות המנעותיות יכולות לבוא לידי ביטוי גם בהכנסת הידיים לכיסים למשל, או כיסוי הפה בשתי הידיים כדי להימנע מלקלל באופן בלתי-נשלט. לאורך זמן, הבחירה המודעת לוותר על התנהגויות המנעותיות אלו, משנה את החיווט הנוירולוגי הקשור ב-OCD.
אם המחשבה על חשיפה לאותן סיטואציות מעורר חרדה קשה מדי, ניתן בשלב ראשוני לעסוק בחשיפה מדומיינת, למשל לדמיין מה יקרה אם איזושהי קללה או צעקה תשתחרר בציבור. אפשר לעצום עיניים ולנסות לדמיין את הסיטואציה באופן ויזואלי או לכתוב קטע קצר בנושא, ולעבור עליו מדי פעם כשעולה הצורך. לאחר שתורגש ירידה בתחושות החרדה המתעוררת בעקבות החשיפה המדומיינת הזאת, ניתן לעבור לחשיפה במציאות.

לפני נקיטת צעדים משמעותיים כלשהם באופן עצמאי, רצוי, כאמור, להיוועץ עם מטפל שילווה ויסייע בתהליך החשיפה, שכן עליו להיעשות בהדרגה ובמתינות, אחרת התוצאה עשויה להיות גרועה מן המצב ההתחלתי. חשוב גם לשים לב שההתנהגות אליה נחשפים לא פוגעת בסביבה באופן כלשהו, ולא עוברת אל חוקים או תקנות כלשהן. כאשר הן נעשות באופן נכון, חשיפות במציאות הן הכלי היעיל ביותר לטיפול ב-OCD.